<h1>הבתים — שערי שביתת יום הכפורים שער שני</h1>
<h2>דף פ:</h2>
אכל מעט וחזר ואכל, אם יש מתחילת אכילה ראשונה
עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת שלש ביצים הרי אלו מצטרפין לכשיעור, ואם לאו אין מצטרפין. לר"ם. שתה מעט וחזר ושתה מעט, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין לכשיעור ואם לאו אין מצטרפין. לר"ם. במקצת ספרי הר"ם נמצא, "שתה בלילה שתה חומץ מזוג במים חייב". מ"ש הר"ם שתה בלילה לא נתברר לנו מה בא ללמדנו לפי אותן הנוסחאות. והעיקר כאותן הנסחאות שאין כתוב בהן "שתה בלילה", שכבר כתב למעלה שכשם ששבות ממלאכה בין ביום ובין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום ובין בלילה.
האוכל צלי עם המלח שבו, מצטרף [המלח] לככותבת. אע"פ שאין המלח ראוי לאכילה בפני עצמו, כיון שדרך בני אדם לאכול כן מצטרף הוא עם האוכל. וכן ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת, אע"פ שהוא משקה, כל (מבשל) [מכשירי] האוכל נחשב כאוכל. האוכל אכילה גסה ביום הכיפורים פטור, שנאמר אשר לא תעונה פרט למזיק. יש מי שביאר
כגון שאכל ביוה"כ אכילה גסה יותר מן הראוי. ויש מי שביאר כגון שהתחיל בסעודתו מבעוד יום ונמשך בסעודתו בלילה ומה שאכל בלילה היה אכילה גסה ועל השובע. אבל אם
אכל ביוה"כ עצמו, אע"פ שאכל יותר על שבעו חייב בככותבת ראשונה שלא היה שבע. וכן נראה דעת הר"ם שכתב היה שבע מאכילה גסה שאכל עד שקץ במזונו ואכל יתר על שבעו פטור, כמי שאכל אוכלין שאינן ראויין. שאע"פ שזה היה ראוי לרעב, אינו ראוי לכל מי ששבע בזה. ובמקצת ספרים נמצא נוסחא בזה הלשון, האוכל אכילה גסה כגון שהיה שבע מאכילה ואחר כך אכל אוכלים שאינם ראויין לאכילה אע"פ שזה היה ראוי לאכילה לרעב אינו ראוי לאכילה לכל מי שהוא שבע בזה. והנוסחא הראשונה עיקר. יש מן הגדולים שכתב, השותה שמן ביום הכיפורים פטור, שהרי אמרו שתיית שמן לבדו מזקת. וכן הכוסס שעורים פטור.
<h2>דף פא:</h2>
אסור להתענות בעיוה"כ. וכל האוכל ושותה בו מעלה עליו הכתוב כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה.
הכוסס פלפלין וזנגביל יבש וכיוצא בהם פטור. אבל זנגביל רטוב חייב. אכל עלי גפנים פטור, לולבי גפנים חייב. ואלו הן לולבי גפנים כל שלבלבו בארץ ישראל מראש השנה ועד יום הכיפורים. יתר על כן הרי הם כעלים ופטור. וכן כל כיוצא בזה. לר"ם.
